לוי יוסי ואח' נ' מדינת ישראל- צה"ל מדור תשלומים

החלטה

המבקש הגיש נגד המשיב (להלן: "צה"ל") תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית.

המבקש טוען כי הוא שירת בצה"ל כאיש צבא קבע עד יום 1.10.92. מאז שחרורו, הוא קבל גמלה חודשית מצה"ל. מתלושי השכר שקבל המבקש עולה, כי צה"ל ניכה מהגמלה שלו מדי חודש סכום כסף בגין "ביטוח חיים", וסכום כסף נוסף בגין "ביטוח תאונות אישיות". צה"ל ניכה ניכויים דומים מהגמלאות של כל גמלאי צה"ל, כאשר את הסכומים שנוכו העביר צה"ל לארגון " חֶבֶר משרתי הקבע והגמלאים" (להלן: "חֶבֶר"). חֶבֶר היא חברה בע"מ שהתקשרה עבור הגמלאים בהסכם לביטוח חיים קבוצתי ובהסכם לביטוח תאונות אישיות קבוצתי עם חברות ביטוח שונות (הביטוחים הללו יכונו להלן: " הביטוחים").

טענות הצדדים

לטענת המבקש, צה"ל מעולם לא פנה אליו או ליתר הגמלאים בבקשה כי יאשרו את הסכמתם לניכוי הפרמיות מהגמלה עבור הביטוחים. המבקש טוען כי צה"ל גבה את סכומי הפרמיה הללו מהגמלאים שלא כדין, שכן צה"ל לא הוכיח מקור חוקי כלשהו לגבית הכספים, וכרשות מרשויות המדינה הוא זכאי לגבות תשלום מאזרחים רק מכוח חוק או על פיו. עוד נטען כי תשלום הפרמיות ועריכת הביטוחים על ידי חֶבֶר, מנוגדים לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח חיים (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג – 1993.

המבקש טען כי יש לו עילת תביעה אישית כנגד צה"ל, מאחר שהוא לא השיב לו את כל סכומי הפרמיה בגין הביטוחים שהיה עליו להשיב לו. הוא טען כי מתקיימים כל תנאי הסף המנויים בס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ה – 1995 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), שכן התביעה מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט, שיש אפשרות סבירה שיוכרעו לטובת הקבוצה.

המבקש טוען כי טענת צה"ל לפיה רק גמלאים בודדים בקשו להפסיק את ביטוח החיים שלהם, היא טענה שאינה מהווה הגנה מפני גביית תשלום חובה שלא כדין. גם אם העסקה היא "כדאית" עבור המבוטחים, אין בכך כדי להקנות למדינה סמכות לגבות את הכספים. המבקש טוען כי תביעה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, משום שרוב הגמלאים אינם יודעים ככול הנראה את העובדות לאשורן, וצה"ל מפעיל לחצים על אותם גמלאים שבקשו לבטל את הביטוחים.

לטענת המבקש, קבלת התביעה אינה מחייבת את הפסקת הביטוחים, שכן הצדדים לחוזה הביטוח הקבוצתי הם המבטח מצד אחד ובעל הפוליסה – קרי חֶבֶר, מהצד השני. לכן, אף אם צה"ל יחזיר למבוטחים את הפרמיות שנגבו מהם שלא כדין, אין פירוש הדבר כי הכיסוי הביטוחי שלהם ייפסק. על כל פנים, כל חבר בקבוצה שלא יהיה מעוניין להיות חלק ממנה, יוכל לפרוש מהקבוצה.

עוד נטען כי אין זה ברור כלל כי הביטוחים הם כדאיים עבור חברי הקבוצה, וקיים חשש כבד לניגוד עניינים של צה"ל, חֶבֶר וצוות – ארגון גמלאי צה"ל (להלן: "צוות"), משום שמשרתי הקבע אינם משלמים פרמיה, ובכך הם זוכים לסבסוד על ידי הגמלאים. עוד טען המבקש, כי כדאיות הביטוח המוענקת לגמלאים מוטלת בספק, ויש לברר נושא זה בעת הדיון בתובענה עצמה.

צה"ל טען כי יש לדחות את בקשת האישור.

לטענתו, מדובר בביטוחים הנמשכים עשרות שנים, שראשיתם כאשר גמלאי צה"ל היו חיילים בשירות קבע. הגמלאים אינם מעוניינים להפסיק את הביטוחים, שכן גלומים בהם הטבות ויתרונות רבים עבורם, שיׂאבדו אם הביטוחים ייפסקו.

צה"ל טען כי פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות אינו חל בענייננו, משום שהכספים אינם נגבים לקופתה של הרשות. לטענת צה"ל, מדובר בתשלומים בעלי אופי פרטי לחלוטין. ה"רשות" בענייננו – קרי צה"ל, משמשת רק צינור להעברת הכספים מהגמלאים לחֶבֶר, וממנה לחברות הביטוח. מטעם זה לא ניתן לקבוע כי התשלומים היו תשלומי חובה שניתן להורות על השבתם מכוח חוק תובענות ייצוגיות. הכוונה בפריט 11 לתוספת השניה בחוק, היא לתשלום בו הקניין בכספים עובר לרשות, ולא בפיקדון לטובת אדם אחר. לא ניתן גם לטעון כי מדובר במחיר הנגבה על ידי מונופולין, משום שהכוונה היא למונופול הגובה מחיר תמורת שירות שהוא נותן, וזה אינו המקרה בענייננו.

עוד נטען כי התשלומים לא היו תשלומים בכפייה, משום שכול גמלאי היה רשאי לבקש את ביטול הביטוחים. צה"ל טען כי החלטת הביניים בה נקבע כי אין לסלק את הבקשה על הסף, התבססה על ההנחה כי הגבייה מגמלאי צה"ל מתבצעת מכוח פקודת מטכ"ל, קביעה שהתבררה במהלך ההליך כבלתי נכונה.

לטענת צה"ל, פריט 11 אינו חל גם משום שלא מדובר בגבייה שלא כדין, שכן הגבייה מתבצעת מכוח היחסים החוזיים בין הצדדים. כל גמלאי היה מבוטח כאשר שירת בשירות קבע, וזאת מכוח פקודות הצבא. לאחר סיום שירות הקבע, הביטוחים אינם מופסקים אוטומטית בשל "מעבר הסטטוס", אלא קיימת זכות הסכמית להפסיקם - לפי רצון הגמלאי.

באשר לטענת המבקש לפיה לא קיימת הסכמה של המבוטחים לכך שייגבו מהם דמי ביטוח, טען צה"ל כי יש לדחות טענה זו, שכן הדין אינו מחייב קיומה של הסכמה של מי שחייו מבוטחים בביטוח חיים קבוצתי. על כל פנים, כך נטען, הגמלאים נתנו את הסכמתם לביטוח.

צה"ל טען כי יש לדחות את הטענה לפיה חֶבֶר אינה יכולה להתקשר בביטוח חיים קבוצתי. על פי הטענה, בעל פוליסה יכול שיהיה "תאגיד – לגבי חבריו", ויש לפרש את המונח "חבריו" לאור מכלול האמור בתקנות כאנשים שהם בעלי זיקה לתאגיד. חבר יכול להיכלל גם בס' 3(3) לתקנות, קרי מי שמספק שירות לגבי מקבלי שירותו.

בנוגע לביטוח תאונות אישיות שהוא משנת 1997, צה"ל טוען כי רוב הגמלאים נתנו את הסכמתם לביטוח זה במסגרת חברותם ב"צוות" – ארגון גמלאי צה"ל, שהחליט על הביטוח. רוב רובם של הגמלאים בחרו שלא לבטל את הביטוח, גם כאשר ניתנה להם האפשרות לעשות כן.

צה"ל הוסיף וטען כי יש לדחות את הבקשה גם משום שלמבקש אין עילת תביעה אישית, שכן הפוליסות שלו הופסקו, והוא קבל החזר מלא של פרמיות הביטוח. הוא אף חתם על כתב ויתור שתקף גם כלפי צה"ל. עוד נטען כי לא קיימת קבוצה. ביחס לביטוחי החיים – לאחר הודעת צה"ל כי קיימת אפשרות לבטל את הביטוח, הודיעו רק 16 מבוטחים כי הם מבקשים לבטל את ביטוח החיים שלהם, וחלקם חזרו בהם מבקשה זו לאחר מכן.

צה"ל טען כי הנהלת צוות סבורה כי התביעה עלולה לפגוע בציבור הגמלאים. לגישת צה"ל, מכוח היקש לדין המסדיר הגשת תביעה ייצוגית על ידי עובד שחלים עליו הסדרים קיבוציים שארגון עובדים הוא צד להם, לא ניתן לאשר את התביעה דנן, שכן צוות וחֶבֶר הם המייצגים את הגמלאים.

צה"ל הוסיף וטען, כי לא קיים יסוד של הומוגניות בקבוצה, שכן לרוב הגמלאים אין אינטרס בביטול הפוליסות. הביטוח שהציג המבקש – אותו הוא ערך לטענתו לעצמו, אינו דומה לפוליסת ביטוח החיים של הגמלאים, והוא בעל תנאים טובים פחות. לגישת צה"ל, עסקינן בביטוח ייחודי, שהוא בעל יתרונות, שאינם קיימים בביטוחים אחרים. על כל פנים, עילת התביעה מבוססת על ההנחה כי רוב הגמלאים לא הסכימו לניכוי, ובירור שאלה זו יצריך בירור עובדתי פרטני, שאינו מתאים להליך ייצוגי.